אתמול נפגשתי עם אלעד ליבוביץ, תלמיד כיתה ח' מבית הספר בן גוריון, שהשתתף בתחרות "הנואם הצעיר". זהו נאום שלא הספקתי לשמוע בזמן התחרות, אבל ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס אותו.
אלעד דיבר על אחותו ועל ההתמודדות היומיומית של משפחתו עם צרכים מיוחדים. אבל הוא לא דיבר כמו "עוד מבוגר קטן". הוא דיבר כילד , בכנות מפעימה, ברגישות טבעית ובלב פתוח. בלי מסכות. בלי לייפות את המציאות, כפי שלעיתים המבוגרים עושים.
זה לא היה רק נאום. זו הייתה עדות. הצצה נדירה ועמוקה לעולם הרגשי של ילד שמבין, מרגיש ופועל ממקום של אהבה, הכלה ואכפתיות. נאום שמעיד לא רק על עולמו הפנימי של אלעד, אלא גם על החינוך שהוא מקבל, בבית ובבית הספר, חינוך שמטפח ערכים של סבלנות, קבלה וראייה חברתית.
ואולי החשוב מכל ,זהו תזכורת עבורנו, המבוגרים, שדור העתיד לא רק מבין אותנו, אלא לפעמים מבין אותנו טוב יותר ממה שאנחנו מבינים את עצמנו.
אני בטוח שנערים כמו אלעד יגדלו להיות מבוגרים ערכיים ומועצמים, מנהיגים שפועלים למען חברה טובה, רגישה ומכילה יותר.
ובמילות הסיום המדויקות שלו, שנחרטו בלבי:
"תהיו טובים. תקבלו את כל השונים מכם.